1cee160b56665
  • מירי ליסק

מצלם ביפנית - חלק ראשון

עודכן ב: יול 23

שרון גדעון קובאיאשי הוא צלם, עורך, מפיק ישראלי המתגורר ביפן מזה כ- 24 שנים. בבעלותו חברה להפקות מדיה והוא פועל בשנים האחרונות ליצירת קידום וקירבה בין ישראל ויפן.

את שרון הכרתי דרך חברה קולגה. גיליתי אדם מקסים, בעל חוש הומור, עשיר בידע ויותר מהכל צנוע מאוד. מצפייה בעבודה שלו, ניתן לראות גם את המקצועיות שלו. בסוף הריאיון, בעצם כבר במחציתו תגלו שגם אתם בודאי נתקלתם בעבודה שלו.

בריאיון שערכתי איתו בזום, שרון לא חסך בפרטים ובתיאורים, היה כל כך מרתק שהריאיון גלש מעבר לזמן המוקצב ועל כן יפורסם כאן במספר חלקים.




מה בעצם הביא אותך ליפן?

עוד כשהייתי תינוק, הוריי פנו לדוד שלי, שהיה אסטרולוג ושאלו אותו מה צופה לי העתיד. הדוד ערך מפה ואמר להוריי, שאחייה על אי רחוק מאוד מכאן. ההורים שלי לא הבינו על מה הוא מדבר.

מגיל צעיר התעניינתי בקארטה, והפכתי לאלוף ישראל בנוער עוד בטרם מלאו לי 18. בצבא שירתתי כמדריך ספורט וקרב מגע. הייתי ספורטאי מצטיין וחבר בנבחרת ישראל בקארטה.

באותם ימים, היה בקושי ערוץ וחצי בטלויזיה, לא כמו היום כל האינטרנט והמדיה החברתית וטלויזיה עם אין ספור ערוצים. יפן תמיד הייתה חלום ילדות, פנטזיה רחוקה, ידעתי שיבוא יום ואגיע לשם.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, עבדתי וחסכתי כסף במטרה להתאמן ביפן 3 חודשים ולחזור לישראל. הכוונה הייתה להגיע לאימונים באוסקה, אך מצאתי את עצמי מתחיל אימונים דווקא בטוקיו.




24 שנים אחר כך, אני עדיין כאן ולא מצטער על כך אפילו לרגע. האהבה שלי לאומנויות לחימה וקראטה היא שהביאה אותי ליפן ונשארתי בגלל המקום. כשהגעתי לכאן יפן הייתה לגמרי "פלאנטה אחרת", ידעתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, לחיות בו, לנסות את מזלי.

איזו מדינה היא יפן?

יפן היא מדינה של ניגודים. מדינה של קידמה טכנולוגית מהפנטת וערים חכמות, לצד מקדשים ואתרי טבע מרהיבים, מול תרבות ומסורת ארוכת שנים, האינטגרציה בין שני הקטבים האלה מעוררת השראה ממש.



זו מדינה שהכל עובד בה, מתוקתק, הכל נקי ומסודר.

מדינה שקטה מצד אחד ורועשת מצד שני, כל הניגודים האלה של ההמון והשקט, המהירות ומצד שני הנוחיות, יהיו מאוד מעניינים לישראלי, אני חושב.



ביפן כבוד אחד לשני הוא ערך עליון, "ואהבת לרעך" זה הבסיס של התרבות היפנית.

יפני לא יצעק ולא ישים מוזיקה מרעישה, הוא לא רוצה שהשכן שלו יפריע לו, אז הוא מכבד ולא עושה את זה לשכן.

הוא לא רוצה שייזרקו לו זבל ליד הבית, אז הוא לא יזרוק בעצמו.

הוא לא יירצה שיאכלו לו מול הפנים אז הוא לא יאכל בעצמו.

לא אוכלים ולא מדברים בטלפון בתחבורה הציבורית. אם כל אחד ידבר בטלפון בשעת העומס בתחבורה הציבורית, זה יהיה קטסטרופה. (התחבורה הציבורית ביפן עמוסה להחריד במיוחד בשעות העומס).



בשינקנזן, שזו רכבת מהירה שנוסעת שעות, כן יאכלו וישתו, אבל לא יוציאו טלפון.

כל יפני חזות של הבית שלו זה הכבוד שלו. הגינה שהוא יגדל תיראה ככה יתייחסו אליו חזרה, הוא יגדל עציצים וישקה אותם. איך שהוא יתלבש, ככה יתייחסו אליו.




בבוקר אפשר לראות יפני שמטאטא את הרחוב, למרות שהוא נקי, למרות שאחר כך תבוא גם העירייה ותנקה. זו מחוייבות אישית של כל אזרח לשמור, שסביבו הכל יהיה מסודר ונקי. זו אחת הסיבות, שהעיר כל כך מדהימה, נקייה ומצוחצחת, שכל אחד שומר על הסביבה שלו. לעירייה יש לה משאית לפינוי אשפה ורכב טיטוא רחובות ומנקי רחובות.

ביפן כל זבל הוא למיחזור, ברחוב אין פח זבל שהוא כללי לזבל. הפחיות הולכות למיחזור פחיות, הבקבוקים למיחזור בקבוקים, זבל לשריפה זה בניפרד. כך שאם יש לך זבל ביד, אתה תשים אותו בתיק וכשתגיע הביתה תזרוק אותו בפח המתאים. כל אחד צריך לשמור ולדאוג לעצמו.


מה אתה הכי אוהב ביפן?

אני חי ביפן, הכל טוב לי, נעים לי, מסתדר לי בדיוק. מעניין שעם כל הבלאגן ועם כל האנשים, זה כאילו אתה מסתובב בתוך בועה, ברחוב מלא אנשים, אבל בתוך עולם משלך. המון אומרים את זה. כל דבר ביפן מושך אותי ומאוד נעים לי. כמעט ואין לי על מה להתלונן.

זה כמו כיסא שיש לו 4 רגליים. ישנם 4 דברים שאני מאוד אוהב ומתחבר אליהם ביפן, שגורמים לשהייה כאן להיות מאוד חיובית ומהנה.

1. ביטחון

יפן היא המדינה הבטוחה בעולם, היא בטוחה ברמה שאין דומה לה בעולם. ב- 24 השנים שלי ביפן מעולם לא ראיתי מכות או אלימות ברחוב, ילדים יכולים להסתובב לבד בכל שעה ובכל מקום בעיר ללא חשש. ילדים בני 5-6 יכולים לסוע לביה"ס בעצמם ברכבת, עם הילקוט, יעלו ויירדו ויחליפו רכבות לבד ויחזרו לבד הביתה.

אין פה גניבות, אפשר להשאיר טלפונים וארנקים על השולחן במסעדה או בבר, או על ספסל בגינה ולחזור אחרי שעתיים ואף אחד לא יגע או יחשוב לקחת.

בחורה יכולה להסתובב, אפילו שיכורה, בכל שעה בכל מקום בעיר, ללא חשש מתקיפה או שוד או אונס. אף אחד לא יחשוב להציק לה.

אין פה פשע, זו מדינה מאוד מאוד בטוחה. בתור ישראלי, אני חושב שביטחון הוא הדבר הכי חשוב בחייו של כל אזרח שהסביבה שלו והמשפחה שלו תהיה בטוחה.

ביטחון הוא הדבר, שהכי קיצוני פה לטובה, מצד שני מתעוררת בעיה כשנוסעים מחוץ ליפן.

2. פוליטיקה

ביפן לא מדברים על פוליטיקה, בטח שלא רבים או פוסלים את האחר, כל אדם זכאי לדעתו הפוליטית האישית, שאותה בדרך כלל הוא שומר לעצמו. אם נצא עכשיו החוצה, חוץ מהשם של ראש הממשלה שאותו כולם כנראה יודעים, היפנים לא יודעים מי השרים, מי חברי הפרלמנט, זה לא מעניין אותם. הכול עובד. התחלפו פה ממשלות, לא יכול להגיד שיש פה שינוי כזה או אחר על חיי היום יום שלנו. בסופו של דבר הכל עובד.

3. דת

ביפן ישנן מספר דתות, עשיתי פעם תוכנית על דתות וכתות. בטוקיו עצמה יש 100 אלף סוגי דת ומרכזי דת, כאלה ואחרים. באופן עקרוני שתי הדתות השולטות הן הבודהיזם והשינטוהיזם. הבודהיזם מאמין בהארה אישית בלי קשר לאמונה באל כזה או אחר. השינטוהיזם מאמין באיתני הטבע, בפשטות, בניקיון, בשמירה על התא המשפחתי. השילוב הזה פשוט מדהים בעיניי.

'חיה ותן לחיות' - כל אדם חי על פי אמונתו וכל אחד מאמין ועושה את הנכון בעיניו ללא שפיטה או וויכוח מה נכון או מה האמת הסוביקטיבית. אף אחד לא שופט אף אחד, ואין פסילה של אף אחד.


4. “כל עבודה מכבדת את בעליה”

בעברית זה פיתגם , ביפן זו ההווייה. זה הדבר הרביעי שמהמם בעיניי לחיות בתוכו.

אפשר לראות מנקי רחובות בבוקר ממש מתחרים בינם לבין עצמם, מי מנקה הכי טוב, הכי מהיר ויעיל.

בסופו של יום עבודה, יושבים בדוכן ראמן או סושי שני יפנים האחד עובד בתחנת דלק והשני מנהל בבנק, יישתו בירה, יאכלו, ימצאו מכנה משותף לדבר אליו ולהעביר בכיף את הזמן. אף אחד לא יסתכל או ידבר בזלזול על עיסוקו של האחר.

מדהים לראות איך כל אדם וכל אזרח תורם, לפי כישוריו ויכולתו, כל מה שהוא יכול לחברה שבה הוא חי. כל עובד יעשה כמיטב יכולתו להיות הכי טוב בעבודתו והוא יודע שבמערכת של טוקיו העיר המדהימה הזו, כדי שהיא תעבוד כמו שצריך, זה התפקיד שנתנו לו והוא יעשה את זה בצורה הכי טובה שיש. ותהיה לו ממש גאוות מקצוע.

כבוד אחד לשני, כל אחד מכבד את השני על התרומה שלו בשביל שהמדינה תיראה כמו שהיא נראית.


כל השאר: אוכל מדהים, סדר וניקיון, תחבורה ציבורית מעוררת השראה בדיוקה ובנוחיותה, כל אלו הם רק בונוסים שעושים את החיים כל כך נוחים ומהנים ביפן.


אוכל, שאני היום באמת הכי אוהב בעולם, זה אוכל יפני.

היום ניתן למצוא סושיות בכל מקום בת"א. אנשים יודעים מה זה אוכל נא, וואסאבי, אורז דביק, תה ירוק, וכולי. כשהגעתי לכאן היה לי מאוד קשה, לקבל את זה שאני שם דג נא בפה ושזה יהיה טעים. זה יותר בקטע פסיכולוגי.

כיום אני אוכל אוכל יפני, 4-5 פעמים בשבוע. וכשאני מגיע לישראל, קשה לי עם כל התבלינים והטעמים ששמים לי באוכל, החך שלי הפך להיות עדין. ביפן כמעט כל דבר ששמים בפה, מקבלים את הטעם האמיתי המקורי של האוכל. חומרי הגלם במטבח היפני פשוט מדהימים.

אוכל יפני זה ללא ספק אחד הדברים המופלאים של המדינה הזאת, גם מבחינת טעם וגם מבחינת בריאות. מבחינה תזונה נכונה וקלוריות. הקינוחים שלהם הם כאלה קטנים וחמודים, הטעמים מאוד עדינים.




זו בדיוק המטרה שלי היום, אני יוצר המון תכנים, גם ליפנים יש הרבה מה ללמוד מאיתנו הישראלים, במיוחד המוח והיצירתיות, שנוכל ללמוד וללמד אחד את השני. יש הרבה מה לשפר בשני הצדדים.


אמרת שאין פשיעה ביפן, זה אומר שאין משטרה ביפן?


יש המון משטרה. המשטרה בכל מקום, חוץ מהתחנות הגדולות שיש בכל אזור, בכל שכונה יש תחנת משטרה קטנה, נקראת "קובאן". בדרך כלל יושבים שם 2-3 שוטרים, התפקיד שלהם הוא לעשות פטרולים בשכונה לראות שהכל בסדר.

כל פעם שאדם עובר דירה. בשלושה ימים הראשונים, יגיע אליו שוטר עם טופס שבו ימלא, מי גר איתו בבית, אם יש לו רכב, איפה הוא חונה, איפה עובד, כמה ילדים, אינפורמציה כללית. הכל פה בשליטה. יש מצלמה בכל צומת ובכל מקום, כל העיר היא טלויזיה במעגל סגור. אולי בגלל זה אין הרבה פשיעה.

כשאדם רוצה לקנות רכב, הקריטריון לקנות רכב הוא שיש לו חנייה, אדם לא יכול סתם לקנות רכב. אדם צריך למצוא חנייה ברדיוס של עד 2 ק"מ מהבית, לאף אחד אין חנייה ליד הבית.

כלומר, אם אדם עשה תאונת דרכים, יש מצלמות בכל מקום, השוטר מחכה בחנייה של הרכב. אי אפשר לברוח. הכל פה בשליטה מלאה, יודעים מי אתה, מה אתה עושה ואיפה אתה, במיוחד עכשיו עם כל הזיהוי פנים והתעודות החכמות שהוציאו לנו. כשנכנסים ליפן נותנים טביעת אצבע וצילום של הפנים, שוטר לא צריך בכלל לדבר איתך, יש מצלמות בכל מקום, המחשב מוצא אותך.

ביפן השם כל כך חשוב, המוניטין של המשפחה, לחברים, למקום העבודה, אז לא מתעסקים פה עם משטרה. אין גם סיבה להתעסק, שוטר לא סתם יבוא ויטריד אותך. לפעמים יש שיכור, שגונב אופניים, זה כאן הפשע באופן עקרוני.


בשנים האחרונות, הישראלים גילו את יפן, אני שומעת על יותר ויותר ישראלים שטסים ליפן. הפייסבוק מלא תמונות של ישראלים ביפן, מה לדעתך מביא אותם לבקר בה?


בתקופה שהגעתי לכאן, יפן הייתה סגורה כמעט לכל הזרים. יפנים מדברים יפנית, הכל היה רשום ביפנית. לפני עידן האינטרנט, חוץ מטיול מאורגן, שהולכים אחרי מדריך, שמחזיק מטריה ולוקח אותך ממקום למקום ועם אוטובוס, לא הייתה דרך להתנייד ביפן בכוחות עצמך. גם יפן הייתה מאוד יקרה, דבר שהשתנה בשנים האחרונות.

לפני 10-15 שנים בערך, יפן התחילה להיפתח יותר למערב, התחילו להגיע קבוצות, גם של ישראלים, הגיעו קבוצות של אנשים מבוגרים יותר, בפנסיה, אמידים, כי הטיול ביפן היה עדיין מאוד יקר, כ- 10,000-20,000 דולר לטיול של שבועיים-שלושה ביפן. כולם הגיעו בקבוצות מאורגנות דרך סוכנויות נסיעות.

עם כניסת הסמארטפונים, האפליקציות והמדיה החברתית, ב- 7 השנים האחרונות, גם צעירים מגיעים. בכלל, גם כרטיסי טיסה משיגים היום במחירים זולים יחסית וניתן לבצע הכל בעצמך. לפני הקורונה ניתן היה להשיג טיסה ליפן דרך רוסיה ב- 700-800 דולר.



בשנים האחרונות ישראל הפכה להיות מאוד יקרה, כמעט בכל תחום צריכה מאשר ביפן. יפן הפכה ממדינה היקרה בעולם ליעד אטרקטיבי וזול יחסית מהרבה מקומות אחרים בעולם, במיוחד עבור ישראלים.

כששואלים ישראלי שמגיע ליפן מה הוא חושב על המקום הזה, המשפט הכי שגור הוא "זו פלנטה אחרת". אתה כאילו מתהלך במין פנטזיה כזו, הכל ידידותי, הכל נוצץ, הכל יפה, הכל נקי, הכל מסודר, אתה כאילו בפארק שעשועים כזה.

יעד מאוד נוח, זול להגיע, יפה בטירוף. ישראלים אוהבים לספר על החוויות שלהם, כל ישראלי שחזר מיפן היה מספר על החוויות, כמה הכל טוב וכמה הוא נהנה וכמה זה מדהים וזה משגע ולאט לאט, התחילו להגיע יותר ויותר אנשים. בשנים האחרונות יש אנשים שחוזרים שוב ושוב ליפן, כי יש פה קסם שהוא עם טעם של עוד. יפן היא מדינה גדולה וחוץ מהמסלול שכולם עושים: טוקיו – אוסקה – קיוטו עם עוד עצירה אולי, יש עוד מקומות ואטרקציות בכל עונות השנה, לא רק בפריחת הדובדבן או בסתיו, גם בחורף ובקיץ. יפן זה מקום כייף להגיע אליו, מיוחד. מקום יוצא דופן שחובה להגיע ולחוות את המקום, בלי קשר שאני גר כאן.

לדברייך, יפן היא לא מדינה כל כך יקרה, כמו שניתן לחשוב

אני יכול להגיד בוודאות שב- 90% מכל מה שאפשר רק לחשוב, החל ממקדונלדס, סרט, לקנות רכב, דירה. חוץ מפירות וירקות, שבישראל זול, ואולי נסיעה במונית, יפן זולה בהרבה מישראל כמעט בכל תחום צריכה.

ניתן להשיג מלונות במחירי מציאה, 100 דולר לזוג מלון בטוקיו בלי שום בעיה. שלא כמו באילת או בתאילנד אתה לא מגיע לטוקיו בשביל לשבת במלון, ביפן אתה יוצא מוקדם בבוקר, הזמן מאוד יקר ויש המון דברים לראות ולהספיק, תחזור בערב למקלחת ואז שוב תצא לסיבוב בעיר ואז תחזור לישון. רוב החדרים במלון בעיר טוקיו הם חדרים לא גדולים, אבל אתה לא נמצא בחדרים באופן עקרוני. יש גם Airbnb, או מלונות 2 כוכבים, אפשר למצוא חדרים ב- 40-50 דולר. יש פה הכל מהכל. יש מלונות עסקים וגם מלון קפסולות, שזו גם חווייה. כמה שזה נשמע מוזר, לישון לילה או שניים במלון קפסולות, זו חווייה מדהימה, שעולה 30-40 דולר, עם מקלחות ושתייה חינם, ספריות ומשחקי וידאו. לחבר'ה צעירים שמטיילים, אין יותר טוב מזה.

בתוכנית שהפקתי "טיול אחרי צבא" עונה רביעית עם פבלו רוזנברג בפרק הראשון שהם נוחתים הם מעבירים את הלילה בשינג'וקו במלון קפסולות עם חבורה של ישראלים שטיילו. תוכלו לראות את הפרק כאן.


אם כבר נגענו בזה, אז בוא תספר לנו פרוייקטים ישראלים, שהיית מעורב בהם, הבנתי שהיית מעורב במספר פרוייקטים טלוויזיונים.

נכון. כשהתחלתי לעסוק במה שאני עוסק כיום, התחלתי בצילום, למדתי צילום ועריכה.

עם הזמן והניסיון התחלתי להפיק ולצור קשרים עם כל רשתות הטלוויזיה בארץ, מדיה דיגיטלית כמו "וואלה", תוכניות שעוסקות בהשוואות מחירים ודומיהן, סרטים דוקומנטריים וסרטי קולנוע שיצא לי לצלם פה.

בשנים האחרונות יצא לי להפיק גם תוכניות טלויזיה בתחום הקולינריה ונושאים אחרים. בשנתיים האחרונות, כמו שאמרתי קודם, עונה רביעית של "טיול אחרי צבא", הפקה שכללה תחקיר מעמיק, איתור לוקיישנים, גיוס צוותים, בשלב מסויים היו תחתיי 150 איש, שהפעלתי והייתי המגשר ביניהם.


טיול אחרי צבא


בנוסף הייתה תוכנית עם חיים הכט, שמתעכבת מסיבה כלשהי. תוכנית שאמורה להיות מאוד מעניינת על הזיקנה ביפן. יש למה לצפות.



יש שפים מוכרים שמגיעים לכאן, כמו טום אביב ויובל בן נריה. סייעתי בהפקה של גידי גוב ואהרוני כאן, זה הכוח שלי בתור ישראלי, בעצם היחידי שמתעסק בהפקות מדיה ביפן. אני גר ביפן, יש לי רישיון נהיגה מקומי, דובר את השפה, מה שנותן לי יתרון.



בשנתיים – שלוש האחרונות, כמעט 70% מהעבודה שלי הפכה להיות עם הטלויזיה הישראלית. היה נדב אייל המדהים תוכנית דוקומנטרית על מצב הילודה ביפן, שנקראה "חארקירי". עשיתי תוכניות על האסון הגרעיני בפוקושימה.

עד כאן החלק הראשון של הריאיון. אהבתם? בקרוב החלק השני.

בינתיים, רוצים להכיר יותר את שרון גדעון קובאיאשי הראשון?

תציצו בתיק העבודות של שרון, הכל צולם ונערך על ידיו

באינסטגרם


בפייסבוק


באתר


  • התמונות באדיבות שרון גדעון קובאיאשי הראשון. כל הזכויות שמורות.