עד גיל 30 פלוס לא העליתי על הדעת לטוס לארה"ב.
למען הסר ספק, אני מאוד אוהבת לטוס. ההמראה והנחיתה בשבילי זה חוויית הטיסה כולה. הבאמצע... משעמם ומיותר.
טסה הרבה לאנגליה לביקורים משפחתיים, עד שמגיעה ללונדון מכירה כל סנטימטר במטוס וחברה כבר של כל אנשי הצוות וחלק מהנוסעים.
ככה שטיסה לארה"ב (12 שעות באויר) ממש, אבל ממש לא בשבילי. חברים ומשפחה בארה"ב נאלצו להכיר בעובדה שהקשר ימשיך להיות וירטואלי וטלפוני. 12 שעות טיסה בשבילי... לא ייקרה.
אבל כמו האימרה הידועה Never Say Never, כך קרה.
הכרתי את אישי היקר שיחייה, והוא טס לו למזרח, למערב ובעיקר לארה"ב. אז כשנקרתה ההזדמנות וכבר עשינו ויזה, קפצתי על ההזדמנות וטסתי לראשונה בחיי לארה"ב. אמה-מה? הנסיעות שלו הן בעיקר למערב ארה"ב. השם ירחם.
היו לי שני תנאים
הראשון זה רק טיסת לילה, עבר בקלות בשל שיקולי החברה.
השני זה טיסת המשך דרך ניו יורק. מזוכיסטית, אבל לא עד כדי 16 שעות טיסה רצופות. הקולגות של אישי היו מתוכננים לטוס ללוס אנג'לס ומשם טיסת פנים לסן פרנסיסקו. ואילו אישי ואני היינו מתוכננים לטוס דרך ניו יורק.
מעשה שהיה כך היה, הגיע היום וטסנו לאמריקה הגדולה. הטיסה לניו יורק עברה בסדר, המראנו, אכלנו, נרדמנו, הגוף רגיל לישון בלילה וכך באופן מפתיע ביותר הצלחתי להירדם בטיסה ואפילו לישון את רוב הדרך.
כשנחתנו בניו יורק, כמובן דבר ראשון ביקורת הדרכונים. אולם הנכנסים בטרמינל של JFK הוא יפהפה, יש תחריטים יפהפיים על הקיר, אבל... אסור לצלם. אז אין לי תיעוד.
בהמתנה לביקורת הדרכונים, אסור לצלם, אסור סלפי, אסור לדבר בטלפון והשוטרים שם לא!!! נחמדים. פקיד ההגירה שלנו היה אדיב, שאל למטרת ביקורנו, ביזנס או פלז'ר? עניתי לו שגם וגם, אישי אמון על הביזנס ואילו אני על הפלז'ר. התשובה שלי שיעשעה אותו וכל התשאול המשיך בחיוכים בואויירה טובה. לא שוחררנו לפני שהפקדנו טביעות אצבע וצילום פנים.
מאוד הפחידו והלחיצו אותנו מביקורת הדרכונים, אבל עבר לנו דווקא בסדר. התישאול בביקורת הדרכונים משתנה מאדם לאדם, מניחה שתלוי על איזה פקיד הגירה נופלים ואיך ומה עונים לו.
אחרי ביקורת הדרכונים לקחנו את המזוודות, כי גם אם יש טיסת המשך, צריך להוציא את המזוודות ששולחים, ביעד הראשון, שמגיעים אליו בארה"ב.
אחרי שאספנו את המזוודות ועברנו במכס, שהוא שונה מהמכס באירופה. חייבים לעבור דרך פקיד המכס ולפי מה שממלאים בטופס הנחיתה הוא מפנה החוצה או לבודק. חשוב לא להתחכם ולמלא באופן מדוייק.
עשינו צ'ק אין לטיסת ההמשך והמשכנו להתפנק ב- Dunken Donuts, אוהבת את הסופגניות המצופות שלהם. מהר מאוד גיליתי שהקפה שלהם (בארה"ב בכלל) מזעזע.
בטיסה לסן פרנסיסקו קיבלנו את השורה הראשונה מיד אחרי הביזנס. זה המקום להבהיר שטיסות פנימיות בארה"ב הן ללא אוכל וללא מזוודות, אלא אם זו טיסת המשך מטיסה בינלאומית. טיסה מניו יורק לסן פרנסיסקו אורכה כמו טיסה מת"א ללונדון. בטיסה הזו כבר לא יכולתי לישון, כך יצא שעד שנחתנו בסן פרנסיסקו, אני והדיילת של הביזנס כבר היינו חברות. לפני הנחיתה אופים לביזנס עוגיות שוקולד צ'יפס. הריח שיגע אותי, שורה ראשונה אחרי הביזנס, בדיוק ליד המטבחון של הביזנס... חמודה הדיילת של הביזנס, הגניבה לנו שתי עוגיות, אחרי ש"התלוננתי" שזו התעללות בחסרי ישע.
בארה"ב הכל גדול, כך כשנחתנו בסן פרנסיסקו, קיבלנו רכב גדול, שהזכיר לי את הבטמוביל.
נסענו מזרחה לכיוון סקרמנטו הבירה של קליפורניה, אל המלון שיהיה ביתנו בימים ובלילות הקרובים.
המלון היה ממוקם בעיירה FOLSOM, עיירה נחמדה ויש בה מספר חנויות ענתיקות נחמדות וגם אאוטלט נחמד ביותר. העיירה התפרסמה בזכות האגם הסמוך והכלא אותו פירסם ג'וני קאש שהופיע בין כותליו ואף כתב שם שיר.
בהמשך לכמה שורות למעלה – הכל גדול, כך גם הסופרמרקט. להיכנס לקנות בקבוק מים לדרך ואולי עוד כמה דברים קטנים זה מינימום חצי שעה. הגודל הוא עצום. שקיות נייר זה בחינם, שקיות ניילון בתשלום. בכל קופה עומד בחור (או בחורה, לרוב בחור) שעוזר לארוז את הקנייה ואז עוזר לרכב עם הקניות.
בזמן שאישי היקר עבד, אני נסעתי לטייל באזור. מתוך חיבתי ליין, כמובן שחיפשתי לדגום מהיין המקומי. נאפה וסונומה המוכרים יותר במרחק שעה נסיעה מערבה. במרחק חצי שעה נסיעה מזרחה נמצא אזור הנקרא Apple Hill המוכר בזכות תפוחי העץ הגדלים באזור. יש שם גם מספר יקבי בוטיק וחוות לקטיף עצמי. שילוב של יין ופאי תפוחים חם, פיתוי שקשה לעמוד בפניו.
היעד הראשון היה חווה לקטיף עצמי וסחורה מהחקלאי לצרכן.
אחרי נסיעה ארוכה, שנראה היה שטעיתי בדרך, הגעתי לשער גדול עם שלט המודיע על הגעתי ליעד.
אלא שמאותו שער עד לחנייה עוד כשני קילומטר. התקופה הייתה בדיוק לפני ליל כל הקדושים, עונת הדלועים, הגעתי לחנייה שם מצאתי רחבה מלאה דלועים.
נכנסת לחנות, ריקה מאנשים, מלאה בפירות וירקות. קוראת ואף אחד לא עונה, יוצאת החוצה, בחוץ קאובוי גבוה עם כובע בוקרים מוריד את הכובע ואומר Howdy Ma’am. ישר נזרקתי למערבונים, שהייתי רואה בילדותי בטלויזיה, בשחור לבן. נוסטלגיה כל כך רחוק מהבית באמצע שום מקום ועוד קצת.
מסתבר שהשירות עצמי לגמרי, על הדלפק שלט עם הוראות, איך לשקול, איך לחשב ואיך לשלם. בתחתית השלט צילום של הצד האחורי של דולר עליו כתוב In god we trust ומתחתיו האמירה "and so in you". תהיתי אם זה היה עובד בישראל. לקחתי קצת פירות וירקות, שקלתי, חישבתי שילמתי.
חווייה מעניינת ומדהימה. בעונה בטוח מדהים שם.
משם המשכתי בין גבעות מכוסות כרמים ומטעי תפוחים, עוצרת לאכול פאי תפוחים, לטעום יין ביקבים קטנים ולא מוכרים.
היקב הראשון בו ביקרתי היה בוגר BOEGER, יקב קסום בין הראשונים באיזור והותיק ביותר במחוז אל-דורדו. המקום קסום, והיין טעים. ניסיתי את יין הברברה, יין אדום, שהיקב נחשב חלוץ שלו בקליפורניה.
עצירה מתבקשת במקום, שנקרא 'גבעת התפוחים', היא במקום המייצר פאי תפוחים. בחרתי במקום של "Abel". ממנו חציתי את הכביש וקניתי גם סיידר תפוחים סחוט טרי וגם כזה עם אלכוהול, כמובן.
היקב הבא היה מדורנה Madroña, יקב ותיק אף הוא. שם חיכתה לי קבלת פנים חמה ולבבית. נשאלתי, כמו כולם, מאיפה הגעתי. מאוד הופתעו לגלות שהגעתי מישראל, מיד הפכתי להיות מוקד העניין, התעניינו בישראל, ביין הישראלי, במה מביא אותי לאיזור וכולי וכדומה. בעיקרון יש 5 טעימות ללא תשלום וטעימות מהרזרב בתשלום נוסף. השיחה הייתה זורמת וכך גם היין, לא ספרו לי את הטעימות וגם מהרזרב, כי רצו שאספר עוד ועוד על ישראל ועל היין הישראלי. הסתבר כי בעלה של מנהלת מרכז המבקרים ביקב, פרש שבוע קודם לכן מהחברה אליה אישי הגיע לעבוד. אחרי כל כך הרבה טעימות, הציעו לי קפה. לא מומלץ לנהוג אחרי טעימות יין, מומלץ להמתין, לשתות הרבה מים וקפה.
משם נסיעה קצרה הביאה אותי למבשלת בירה ג'ק ראסל. מבשלת הבירה קרויה על שם כלבו האהוב של בעל הבית. בכל מבשלת בירה יש מה שנקרא Flight – זה בעצם טעימות של הבירות המיוצרות, גודל הכוס, מספר הטעימות והמחיר משתנה ממקום למקום. למבשלה הייתה בירה שנקראה "Big Ass", רמז אולי למה שקורה למ י שיושב כל היום ושותה בירה. הייתה בירה לא רעה בכלל. גם כאן זכיתי לקבלת פנים לבבית והתעניינות, זה מסוג המקומות שבקושי מגיעים לשם אמריקאים, בודאי לא ישראלים. תוסיפו לכך את העובדה שהרוב היה גברים.
לפני מספר שנים, מבשלת הבירה החליפה בעלים, מבחר הבירות עלה, לא יודעת להגיד לגבי הטעם או איכות הבירה כיום.
בסוף היום חוזרת למלון, פוגשת את אישי היקר ומספרת לו את חוויות היום והוא בתגובה "באיזה סרט את חיה?"
בואו לקרוא על המשך ההרפתקאות באמריקה ואיך אני "חיה בסרט".